המוני ישראלים טובים מתעוררים, מבינים שהוטעו וטעו ומבקשים את הבית הבא שלהם.
לחזור בך מדרך שהלכת בה – זה לא חולשה. זה אומץ.
הזכות הגדולה ביותר של החיים היא להיות נאמנים למי שאנחנו. אוי לו לאדם שמוותר על האמת שלו תמורת תועלת חומרית או חברתית. תנועת ההתפכחות היא תנועת מרי. לא כלפי אדם מסוים, ולא כלפי קבוצה מסוימת בישראל – אלא קודם כל מרי נגד עצמנו. נגד השגרה השוחקת שרודפת אחרי הפרנסה, התואר, המשכנתא וכל שאר היעדים האפורים. מרי שמאפשר לעצור ולשאול – מה הכיוון? לאן אנחנו רצים בעצם?
שקענו בהנאות, סמכנו בעיוורון על "המומחים" ועל "העיתונאים", על השיח המתפשט במעגלים החברתיים שלנו, עד ששערי הגיהנום נפתחו בפנינו. והיום כבר ברור – רבים מהם איבדו את דרכם. איבתם גברה על חכמתם. נצח ישראל מבקשת להשיב את מדינת ישראל לדרכה. והשיבה מתחילה בהתפכחות.
כפי שאמרה החוקרת ברנה בראון:
"When we deny our stories, they define us. When we own our stories, we get to write the ending."
[כשאנחנו מכחישים את הסיפורים שלנו – הם מגדירים אותנו. כשאנחנו לוקחים בעלות על הסיפורים שלנו – אנחנו יכולים לכתוב את סופם.] ההתפכחות היא לאמץ את סיפורנו – האישי והלאומי. להכיר בכך שהוא לא התחיל לפני מאה שנה, אלא נטוע באלפי שנים של זהות, מסורת, אמונה ועמידה.
להיות גאים בו – כדי שנוכל להיות אנחנו אלה שיכתבו את פרק הסיום.
אנחנו – ולא העולם. אנחנו – ולא סוכני השיטוי שבזים לעם ולערכיו העתיקים.
מקפלן עד ה 7 באוקטובר – מסע ההתפכחות שלי
שמי עידית ברמץ, ואני מבקשת לשתף אתכם במסע אישי – מציאות שבה חייתי והאמנתי בכל לבי, ומה שגרם לי להתפכח.
יצאתי להפגין בקפלן בימי הרפורמה המשפטית, שכיניתי אז "ההפיכה המשטרית". עשיתי זאת מתוך חרדה כנה לעתידה הדמוקרטי של מדינת ישראל. חששתי שאנו ניצבים על סיפה של דיקטטורה. פחדתי שמערכת המשפט תאבד את עצמאותה ושפוליטיקאים ישתלטו עליה. הסברתי לאנשים בלהט מדוע חובה למחות, עד כמה מידרדר מצבה של המדינה, והרגשתי שאני נושאת דגל למען עם ישראל, עושה את הדבר הנכון. לא הצלחתי להבין כיצד יש מי שחושבים אחרת.
ואז הגיע ה־7 באוקטובר. הטבח הנורא טלטל אותי בעוצמה שאין לה מילים. סיפורי האכזריות והסאדיזם חדרו לנשמתי, הזכירו לי את סיפורי הזוועות של מאורעות תרפ"ט בחברון. הייתי המומה, והכאב רק הלך והעמיק כשהאזנתי לתגובות חבריי. חבר טוב, פרופסור באוניברסיטה, טען באוזניי כי האויב האמיתי איננו חמאס – אלא המתנחלים. חברים אחרים היו טרודים דווקא ב"אלימות המתנחלים". חברה קרובה אמרה לי במפורש: המלחמה האמיתית שלנו היא בבנימין נתניהו.
נחרדתי. חשתי ליקוי מאורות. החלטתי לחקור, להבין מה קורה כאן באמת.
והתחוור לי דבר מבהיל: במלאכת מחשבת, התקשורת הינדסה לנו את התודעה. היא לא שיקפה מציאות – היא קידמה אג'נדה. היא הפכה את האמת לשקר ואת השקר לאמת. היא הציגה מציאות הפוכה ב־180 מעלות. באותם ימים שזעקה "הדמוקרטיה בסכנה", היא הסתירה מאתנו את האמת: שבפועל נלקחה הריבונות מהעם והועברה לבית המשפט העליון, לבג"ץ, שלו המילה האחרונה בכל עניין, והוא הקובע גם בנושאים מהותים לגבי אופייה של המדינה, דבר שאין לו אח ורע בשום דמוקרטיה בעולם. רק מאוחר הבנתי: כשצעקתי "דמוקרטיה" – למעשה קראתי להמליך את עריצות בג"ץ.