ראשית אקדים ואומר: התנועה הציונית היא חלק בלתי נפרד משרשרת הדורות, היא איננה המצאה של המאה העשרים, אלא שלב היסטורי נועז במסע עתיק יומין. ודאי שהכל מתחיל באברהם אבינו, עובר דרך דברי ימי ישראל, אך בתוכם גם התנועה הציונית האדירה, שאלמלא היא, קרוב לוודאי שהיינו נותרים מפוזרים בגלות, עם זיכרון וגעגוע אך בלי ריבונות ובלי עתיד מדיני משלנו.
וכך כתב ז׳בוטינסקי אודות תנועת בית״ר: מה מהותה, מה הרעיון העיקרי שלה? אינני יודע. בכלל לא ניתן לבן אדם לנסח את מהותו של חזיון רוחני גדול. אותה תשוקה ציבורית ההולכת ומתגבשת מסביב לשם בית״ר, עמוקה ורחבה היא כפל כפלים מתפישת שכלי. יחד עמכם אני מסתכל בדרכי צמיחתה, כהסתכל אחד הגננים בצמיחת שתיל חדש״.
על כך אמרו חז״ל בפשטות עמוקה: ״ניכרים דברי אמת״. אספר סיפור קטן. תורם גדול שלווה אותנו לאורך זמן, שאל, חקר, וניסה להבין במילים את פשרה של התנועה. משהגיע לכנס – תמו כל שאלותיו. לא מפני שקיבל תשובה מוסברת, אלא מפני שפגש אמת חיה, והיא היתה לו למעלה מכל מענה.
כשם שבחיים ישנם דברים היקרים מן החיים עצמם – החירות, החיים, הבא ביהדות לידי ביטוי בשלוש המצוות שעליהן “ייהרג ואל יעבור”, והאומה, שעל קיומה חיילנו הגיבורים מוסרים את נפשם, כך ישנן אידיאות נשגבות הגדולות מכל יכולת להסבירן, לקטלג או להעמיד בנוסחה רציונלית.
אפילו ז׳בוטינסקי, הכינור ברוך הכשרונות, עמד משתאה מול תהליך של התפכחות לאומית שהיה גדול מיכולתו לנסח. להבנתי, ביקש לומר דבר עמוק: רעיון גדול איננו נובע מן הפרט, אלא מכוחות עמוקים ממנו והעולים עליו. אלו הם כוחות של עם, היסטוריה, רוח וזמן. אין הם ניתנים לניסוח מוגדר בשלמותו, ואין לאדם שליטה מלאה בהם.
גם המנהיג, גם המייסד איננו ׳בעל הבית׳ של הרעיון, אלא שותף לצמיחתו. התנועה, ולכן נקראת תנועה, מתעצבת תוך כדי המסע, מתוך המפגש בין חזון, אנשים ומציאות, ורק העתיד חושף את מלוא משמעותה.
תנועתנו, המבקשת לגעת בשורשי הזהות יהודית, חייבת לשלב חזון לאומי, מוסרי וחברתי ברור, אך בד בבד עם ענווה עמוקה. על כולנו, ובכלל זה עליי, הזוכה לעמוד כעת בראשה, להבין שאיננו יוצרים דבר חדש יש מאין, אלא מחזקים כח קיים, מעירים זכרון עתיק ומבקשים לשוב ולחבר חוט שנפרם. עלינו לראות את עצמנו כגננים העושים את המוטל עליהם: מכינים את הקרקע, נוטעים, משקים, שומרים על השתיל ומטפחים אותו, אך מבינים שאין לנו שליטה אמיתית על התוצאה, ואין אנו כופים צורה מלאכותית על הצומח. כוחה של ׳נצח ישראל׳ יימדד ביכולתה לאפשר לרעיון הלאומי-יהודי לצמוח מתוך העם עצמו, מתוך חיבור חי בין תורה, מסורת, רוח וחיים מדיניים בני זמננו.
לעיתים שואלים אותנו: מדוע אינכם תולים שלטים? מדוע אינכם מארגנים הפגנות מול בית המשפט? והתשובה טמונה בדיוק כאן. איננו מבקשים לנהל מופע, אלא להצמיח יסוד. אנחנו חותרים להוביל את הגרעין העמוק, את היסוד של ההתעוררות הלאומית-יהודית בדור הזה, את ההתפכחות אל עבר מסורת ומורשת ישראל. זהו מהלך גדול מכל הופעה חיצונית של שלט או הפגנה. לאחר שנהווה תנועת עם רחבה, ממוסדת, נטועה היטב בקרקע המציאות, פזורה בכל רחבי הארץ, או אז יופיעו גם המעשים הפשוטים, כמעט מאליהם, כפטריות אחרי הגשם.
ועוד יש לדעת, לא הכל מתוכנן מראש. זהו חלק מן היופי והקסם המלווה אותנו – תהליך חי ונושם, ההולך ומתעצב עם הזמן, עם האתגרים ועם צרכי השעה. בדומה לחברת הייטק – מתחילים מנקודה אחת ומגיעים למקום אחר לחלוטין. אם זהו אכן רעיון אמיתי, חי ונכון — הוא ילך ויגדל, ילך ויפרח מעצמו.
למדנו מז׳בוטינסקי את העקרון השתילי, אך חשוב לומר ביושר, שעם כל הכרת הטוב לתנועה הרוויזיוניסטית, חסרונו של קשר חי ומתמשך אל אבות האומה ואל תכלית שיבת ציון, היות אור לגויים, הביא לכך שתנועה זו כמעט ונעלמה בדורנו. גם התנועה הציונית כולה, למעשה, התגבשה סביב יעד אחר ברור – הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. משהוגשמה תכלית זו, תם פרק ראשון בתולדותיה. עתה נפתח הפרק השני, והוא עדין נכתב -אנחנו מעצבים אותו יחדיו כאן ועכשיו.