המוני ישראלים טובים מתעוררים, מבינים שהוטעו וטעו ומבקשים את הבית הבא שלהם.
לחזור בך מדרך שהלכת בה – זה לא חולשה. זה אומץ.
הזכות הגדולה ביותר של החיים היא להיות נאמנים למי שאנחנו. אוי לו לאדם שמוותר על האמת שלו תמורת תועלת חומרית או חברתית. תנועת ההתפכחות היא תנועת מרי. לא כלפי אדם מסוים, ולא כלפי קבוצה מסוימת בישראל – אלא קודם כל מרי נגד עצמנו. נגד השגרה השוחקת שרודפת אחרי הפרנסה, התואר, המשכנתא וכל שאר היעדים האפורים. מרי שמאפשר לעצור ולשאול – מה הכיוון? לאן אנחנו רצים בעצם?
שקענו בהנאות, סמכנו בעיוורון על “המומחים” ועל “העיתונאים”, על השיח המתפשט במעגלים החברתיים שלנו, עד ששערי הגיהנום נפתחו בפנינו. והיום כבר ברור – רבים מהם איבדו את דרכם. איבתם גברה על חכמתם. נצח ישראל מבקשת להשיב את מדינת ישראל לדרכה. והשיבה מתחילה בהתפכחות.
כפי שאמרה החוקרת ברנה בראון:
“When we deny our stories, they define us. When we own our stories, we get to write the ending.”
[כשאנחנו מכחישים את הסיפורים שלנו – הם מגדירים אותנו. כשאנחנו לוקחים בעלות על הסיפורים שלנו – אנחנו יכולים לכתוב את סופם.] ההתפכחות היא לאמץ את סיפורנו – האישי והלאומי. להכיר בכך שהוא לא התחיל לפני מאה שנה, אלא נטוע באלפי שנים של זהות, מסורת, אמונה ועמידה.
להיות גאים בו – כדי שנוכל להיות אנחנו אלה שיכתבו את פרק הסיום.
אנחנו – ולא העולם. אנחנו – ולא סוכני השיטוי שבזים לעם ולערכיו העתיקים.