תכנית האירוח נפתחה בהצגתו של ינון כדמות שנויה במחלוקת. מסית, שופר, חלק ממכונת הרעל, קיצוני, בוטה, מיזוגן, חשוך, שמרן, פשיסט, כלבלב של נתניהו. לאורך כל התוכנית קובן לא משחרר וממשיך לנבור על הודו, על הוללות ועוד, ואפילו שינון מתאר בישרות – ״גבה לבבי״, מביעה חרטה, וטוען בצדק, ׳על כמה אמירות במסיבות שקצת שיכורים על זה הורגים בן אדם׳?
על פי החוק השלישי של ניוטון, זה מעיד שינון עושה עבודה טובה, הכח שלו מזמין הפעלת כח מנגד. אבל הכי חשוב, זה המסגור החורז של השיח כדי להבליט נקודת תורפה שיגרום לאנשים לשוחח ולהביט רק עליה. היה מעניין יותר להרחיב בסוגיא של חטיפת עובייד והמבצעים בסיירת מטכ״ל למשל, אבל אז המבט הרע היה מצטמצם.
לאחר מכן מגיעה ההאשמה במובן הלאומי. קובן מאשים את מגל שכשהוא אומר ׳הם׳ הוא מוציא את אחינו מהשמאל מכלל ישראל. אין ביטוי מובהק מזה ׳להפוסל במומו פוסל׳. השמאל הרדיקלי מעודד תנועת הפרדות, אליה נרשמו לדף הפייסבוק ערב המלחמה יותר מ 40k עוקבים, הדוגלת בשתי מדינות – ישראל ויהודה, ומשה רדמן (אבוטבול), מעודד את כתיבת ספרו של הסופר ספי רכלבסקי בעניין זה. מבינים את הנדסת התודעה, ביטוי של ינון מגל משסה יותר מפעולות ממשיות המתוקצבות במליונים.
בהמשך לתווית שקובן הדביק לו כמפלג, הוא שאל את ינון ״תגיד, אתה באמת חושב שאם לנתניהו קורה משהו לא טוב הם מרוצים?״ שימו לב לתמימות שבשאלה בנסיון להציג את דבריו של ינון כמפלגים, בעוד שאם רק תפתחו את החלון, תראו את השנאה העוורת כלפי ראש הממשלה ותווכחו במחלת ההגמוניה שלהם שתביא אותם לעשות הכל כדי לתפוס את השלטון ובכך לעקר את הצביון היהודי מהמדינה.
ואז שואל קובן, ״וכי עצירת המלחמה ושחרור החטופים לא יפגע בקואליציה של נתניהו״, וינון על מנת לסתור, מזכיר לו שנתניהו הוא זה ששחרר את גלעד שליט, וקובן לא מתבייש ושואל: ״אבל אתה זוכר מי שחרר את המחבלים״, כלומר, תמיד נתניהו אשם.
השלב הבא במסגור – הצגתו של ינון כמשוגע. לצד כאבו וצערו על הנרצחים הקדושים, באינטואיציה יהודית בריאה של ״לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל…״, הבודהה שהוצבה במסיבה בנובה הפריע לו.
ואז למסגור הכי חשוב: ״אתה מסכים איתי שמדינת ישראל נמצאת באחת התקופות הכי גרועות בתולדותיה?״ הנה הנסיון ליצור אווירת גטו על מנת שהאזרחים ימרדו בשלטון, אבל ינון עונה שאנחנו בתקופה מדהימה, של פכחון, של בירור עמוק, מה שעושה טוב לעם ישראל ומחבר אותו למהות ולזהות שלו מחדש. קובן כמובן שועט כמוצא שלל רב על הזדמנות המסגור ונתפס למילה מדהימה, במטרה לתת תחושה לצופים כאילו ינון מגל חוגג בלילות את רצח אחינו, אונס בנותינו, ועריפות ראשי טפינו.
אחרי ה framing (מסגור בלעז), עולים אל עבר הקומה הבאה – הסחת הדעת הציבורית על ידי קמפיין הסיסמאות החלולות.
ינון מביע צער על הפירוד ששרר סביב תפילות יום כיפור, ועל הקשר לתפיסתו בין השנאה והקיטוב לבין טבח שמחת תורה. לכאורה נמצא מכנה משותף בין ינון והשמאל כי כולם רוצים אחדות נכון? אלא שצריך להבין מהי אחדות אצל השמאל הרדיקלי. ארגון ׳אחים לנשק׳ ביטא זאת בקמפיין ׳בשבילנו אתם אחים, בשבילו (נתניהו) אתם ניצבים בקמפיין׳, ובהחרמה שיטתית של נבחרי ציבור, כלומר – החרמה של ציבור שלם. במילים אחרות, שבני הציונות הדתית ימותו בעד ארצנו במלחמה, אנחנו ננהל את המדינה, כי אנחנו רוצים אחידות של הדעות והמחשבות, ועד שלא תחשבו כמונו לא נוכל באמת לאהוב אתכם, או במילים אחרות – לשנוא אתכם.
מכיוון שינון ביטא שוב רגש יהודי הנובע מאחד מי״ג עיקרי האמונה להרמב״ם – ׳שכר ועונש׳, מגיעה השאלה המתריסה של קובן: ״מי אחראי יותר למחדל אלוהים או נתניהו?״ שימו לב להנחת היסוד, לא יכול להיות אשם אחר בשר ודם מאשר ראש הממשלה. ראשי הממסד הבטחוני שהם האשמים העיקריים בכלל לא עלו בתבנית החשיבה שלו.
ואז מגיעים לשיא: ״איך אתה חוזר לשיח של 7.10?״ שאל אותו קובן, ״צריך לדבר על פחות קיטוב, פחות שנאה, נסיון למצוא כאן למען השם דרך לחיות ביחד, אתה עשית איזה חשבון נפש?״ הוא מחדד את שאלתו בעזות מצח. לראות ולא להאמין! ׳כח קפלן׳, ׳אחים לנשק׳ ו׳פורום 555׳ לא נחים לרגע. ערוצי התעמולה לא מפסיקים לקטב ולשסע וקובן שואל את השאלה במסגור מכוון כאילו ערוץ 14 הוא המסית.
אבל חמור מכך – זוהי הסחת הדעת הציבורית הגדולה ביותר. המחדל המודיעיני, כישלון הקונספציה הביטחונית, הקשר להסכמי אוסלו ולהתנתקות וחלקה של מערכת המשפט במציאות הביטחונית חמורים שבעתיים משיח ה 7.10 ואף אחד לא מדבר על זה. יש כאן נסיון בוטה ליצור נרטיב ברור של ׳גיוס חרדים עכשיו׳ כסוגיא הבוערת ביותר, יחד עם ׳לא לחזור לשיח ה 7.10׳ כדי לעצור את ערך הנצחון והאחדות שעם ישראל כל כך כמה אליו, על מנת להביא ל׳בחירות עכשיו׳, ועל מנת לטשטש את כל המחדלים של אלופי הקונספציה בשלושים שנה האחרונות, העומדים בסתירה גמורה לתפיסתם הבריאה של הציבור, שמימי אוסלו חזה את הטבח הזה.
השאלה היא לא איך אתה מעז לחזור לשיח ה 7.10, אלא איך קבוצות כח שרצו להשליט את דעתם על הציבור, ששרפו את המדינה באנרכיזם גמור, וניסו לפרק את צבא המילואים, מה שהביא לטבח בעת הזו, עדין לא ביקשו סליחה מעם ישראל ועדין לא הביעו חרטה בציבור? ואיך שר הבטחון, הרמטכ״ל ושאר האלופים שלא עצרו את הקריאות לסרבנות לא הודחו מתפקידם? זו השאלה
כך מסיחים את דעת הציבור – מקדמים רעיונות טעונים אמוציות בחברה הישראלית על מנת להסית את השיח המרכזי הדורש תיקון.
ונסיים בהגחכה המתלווה לכל: בתכנית מוצג קטע של ינון שר יחד עם אראל סגל וריקלין ורוה״מ נתניהו את השיר ׳שבחי ירושלים׳. זה הובא כביכול כדי להראות שכתבים מן השמאל לא עושים כך, אבל מה שחשוב הוא כמובן מה שמתחת לפני השטח – ההגחכה. לעומת שירי חול ריקים מתוכן, לשיר שיר משיריו של המשורר הלאומי דוד המלך מלפני כ 2800 זה עממי מידי, מזרחי מדי, דתי מדי ולכן מגוחך מדי. בכלל, ביבי הוא חבר שלנו מהסניף בתנועת נוער, ולכן הוא לא באמת יכול לכהן בתפקיד ציבורי בטח לא בתור ראש ממשלה. מי שכן יכול זה ראש הממשלה לשעבר מר דוד בן גוריון, שאם כבר מדברים על שיסוי, הוא זה שכינה את ז׳בוטינסקי ׳ולדימיר היטלר׳, שלעולם לא תשמעו מישהו קורא לו ׳דודהל׳ה׳, או נשיא בית המשפט העליון בדימוס, כבוד השופט מר אהרון ברק, שמעולם לא תשמעו מישהו קורא לו ׳אהרל׳ה׳.
שמחתי לעזור.
